ירושלים

על הר לא גבוה במרכז העולם
היא יושבת צופה על סביבותיה
גברים רבים נלחמו עליה
ביקשו לכבוש את ליבה
אך מתי מעט באמת זכו בה
ועכשיו כאשר היא בגרה והזקנה קפצה עליה
עודה יושבת מצפה לאהוביה
יודעת שקרוב היום בו ישובו אליה בניה
למרות שפזורים הם ורחוקים
שומעים הם בתוכם את קריאותיה
לוחשת אל הרוח בשפתיים שאינם זזות
את אהבתה לבניה
ונושאת עימה הרוח לכל קצווי תבל
את סיפורה של אותה אישה
שלמרות הזקנה בתוכה היא חשה עדיין את אותה נערה
שכולם דיברו ביופייה
אך מקווה שבניה עוד יזכרוה

צעקה אילמת

ליבי קורא בשמך
אבל קולו לא נשמע
צעקתו אילמת נזעקת בדממה
את כל כך קרובה
אך עם זאת כל כך רחוקה
כמו מעבר להרי החושך
לא ניתנת להשגה לא ניתנת לנגיעה
מחכה לך שתשמעי את קריאתי
שתאזיני לליבי
יוצאת אלייך נשמתי

בודד בעולם של עיוורים?

משק כנפיים את לבי העיר
בברכת ציפורים על היום שמאיר

פקחתי עניי ופתחתי חלוני ריחות סתוו התדפקו על קירות נפשי
ברחוב למטה כמו עולם אחר אנשים באים הולכים
ואיש אינו עוצר להסתכל

איש לא מתפעל מיופי העולם
איש אינו תוהה מדוע הבוקר הוא קם
כמו רובוטים צועדים בסך בבוקר לשם
ובערב לכאן

עולמם צבוע בצבעים של אפור
עיניהם פקוחות
אך טחו מראות

האם רק עולמי נצבע כל בוקר בצבעים נפלאים
האם בודד אני בעולם של עיוורים
אייך לא יראו ואייך לא ישמעו
הרי לא לזאת פילל האלוהים

ואולי זקוקים הם לנס ועיניהם שוב יראו
ואולי רק סטירה קלה ועיניהם יפקחו
ואולי זקוקים הם למלאך ממרומים
שיבוא ויפתח את ליבותיהם
ישא את עיוורונם מעליהם
ויפתח את נפשם לקבל את השונים

משורר התשובה

צלילי שירה נישאים באוויר
והנה עומד הוא בכיכר העיר
קולו צלול ו נעימתו עדינה
מזמר מילים ללא מנגינה

לגופו בלויים אך פניו קורנים
ומעיניו השחורות נורים גיצים
של אש האהבה האמת והתשוקה

קהל רב זורם לכיכר
עומדים הם מולו צמאים לתורתו
והוא מצידו כמו לא חש בהם
כמו ניצב לבדו ונישא על גבי שירתו

מילותיו נוגעות ועיניהם דומעות
מגלה טפח אחר טפח את נשמתו
מערטל הוא את עצמו מכול מלבושיו
פותח בפניהם את סוגרי ליבו
עיניו דומעות ושפתיו רוטטות

שירתו פותחת את ליבם אליו
ופניהם קורנות אל מול פניו
עיניהם דומעות את דמעותיו
ושפתיהם לוחשות את מילותיו

זהו משורר התשובה

היום אותו לא אשכח

את היום בו פגשתיך לראשונה לא אשכח
זה היה ביום קיץ רותח
טיילתי בפארק עם כלבי
ואת רצת ועברת על פני הרוח בידרה את שיערך הפזור
ואני חשתי בזרם חשמלי שעבר מגופך אלי
פעימות ליבי הואצו הבטתי אחרייך וראיתי אותך מתרחקת
וידעתי שיום יבוא ואת ואני נהיה ביחד
ומאז אותו יום ובמשך שבועות רבים יצאתי לפארק עם כלבי באותה שעה בתקווה שאראך שוב
אך כול יום שעבר היה אכזבה מחודשת ניסיתי להגיע לפארק בשעות מוקדמות יותר ולחכות לך עד שתופיעי אבל את נעלמת כאילו בלעה אותך האדמה
היה זה יום גשום וסוער שהתאים מאוד למצב רוחי
בהפוגה ביין הגשמים החלטתי לצאת ולטייל כש בליבי תקווה קלושה שכמעט אבדה לה
שאולי אמצא אותך היום טיילתי ביין העצים בפארק כש לפתע הוארו השמים בברק ורעם עצום נשמע
ארובות השמיים נפתחו וגשם עז ניתך ארצה תוך דקות הייתי סחוט ורטוב עד לשד עצמותי
פניתי לחזור לביתי ואז ראיתי אותך רצה ביין השלוליות כש לגופך מכנס קצר וחולצת מיזע
שיערך הרטוב נדבק לפנייך ואת הסטת אותו עם ידך וענינו נפגשו עצרת לידי ועמדנו לנו כך מביטים אחד בשני כש הגשם נופל על ראשינו אחזתי בידך וחשתי כאילו אנו מכירים כבר שנים ורגע זה נכתב במיוחד עבורינו כבר בימי בראשית הלכנו לעבר ביתי ולא החלפנו מילה בדרך
לא היה צורך במילים המגע אמר הכול נכנסנו בדלת ופשטנו בגדינו בשתיקה אחזנו אחד ב השנייה כמו טובע בים סוער שמוצא קורת עץ ותולה בה את חייו

שמים אפורים

היה זה יום סגריר ואפור
חורף סגר על הכול
עננים כבדים ריחפו להם בשמיים ממעל
וגשם החל לרדת

בתחילה טיפות טיפות לאט לאט
כמו חושש להראות את עוצמתו האמיתית
ואז הלך והתחזק לו לאיטו
עד שהפך לגשם זלעפות חזק
המכה בחלון בעוצמה

בחלון היא עמדה צופה לה
בדמויות הבודדות הרצות
לתפוס מחסה מהגשם הגועש
דמעותיה זולגות על לחייה
כמו טיפות הגשם הזולגות על החלון
גדולות וחמות וגועשות

שבוע עבר אך הכאב רק הלך והתחזק
לוחץ על הלב ולא מרפה
סוחט את מקור דמעותיה
חשבה היא שמצאה אהבת אמת
אך הוא לא חשב כך
והלך לחפש לו אחרת

על שפת הר הרוחות

על שפת הר הרוחות עמדתי.
ולפתע רוח עזה נשבה בי.
נשאה אותי, אל על מעבר לשפת ההר.
ובאחת נטשה אותי.
החלתי צונח, אל עבר התהום החשוכה.
עצמתי עניי, וקיבלתי את מר גורלי.
חיבקתי את החשכה אל תוכי, אל נפשי, אל ליבי.
לפתע אור גדול זרח עלי, מעבר לאשמורות עני .
חדר אל ליבי, אל נפשי, חימם את גופי, הרועד מקור.
שמעתי קול קורא לי, כמו ממרחקים.
אטמתי אוזני, לא רציתי לשמוע.
אך הקול לא הרפה ממני, לא עזבני.
וחומו של האור, הלך וגבר.
מחדיר לתוך נפשי את הרצון, להתעורר לפקוח עניי.
ידיים נעימות אחזו בידי, והחלו מושכות אותי אל על.
החשכה החלה מרפה את אחיזתה בי, כמו לא נותר בה כוח מול האור החזק.
וגופי נעשה קל כמו אויר, פקחתי את עניי וראיתי את פנייך.
חשתי את מגע ידייך, המושך אותי חזרה אלייך.
ושפתי לחשו, תפילת תודה לך יקירתי, על שאת כאן לצידי.