היום אותו לא אשכח

את היום בו פגשתיך לראשונה לא אשכח
זה היה ביום קיץ רותח
טיילתי בפארק עם כלבי
ואת רצת ועברת על פני הרוח בידרה את שיערך הפזור
ואני חשתי בזרם חשמלי שעבר מגופך אלי
פעימות ליבי הואצו הבטתי אחרייך וראיתי אותך מתרחקת
וידעתי שיום יבוא ואת ואני נהיה ביחד
ומאז אותו יום ובמשך שבועות רבים יצאתי לפארק עם כלבי באותה שעה בתקווה שאראך שוב
אך כול יום שעבר היה אכזבה מחודשת ניסיתי להגיע לפארק בשעות מוקדמות יותר ולחכות לך עד שתופיעי אבל את נעלמת כאילו בלעה אותך האדמה
היה זה יום גשום וסוער שהתאים מאוד למצב רוחי
בהפוגה ביין הגשמים החלטתי לצאת ולטייל כש בליבי תקווה קלושה שכמעט אבדה לה
שאולי אמצא אותך היום טיילתי ביין העצים בפארק כש לפתע הוארו השמים בברק ורעם עצום נשמע
ארובות השמיים נפתחו וגשם עז ניתך ארצה תוך דקות הייתי סחוט ורטוב עד לשד עצמותי
פניתי לחזור לביתי ואז ראיתי אותך רצה ביין השלוליות כש לגופך מכנס קצר וחולצת מיזע
שיערך הרטוב נדבק לפנייך ואת הסטת אותו עם ידך וענינו נפגשו עצרת לידי ועמדנו לנו כך מביטים אחד בשני כש הגשם נופל על ראשינו אחזתי בידך וחשתי כאילו אנו מכירים כבר שנים ורגע זה נכתב במיוחד עבורינו כבר בימי בראשית הלכנו לעבר ביתי ולא החלפנו מילה בדרך
לא היה צורך במילים המגע אמר הכול נכנסנו בדלת ופשטנו בגדינו בשתיקה אחזנו אחד ב השנייה כמו טובע בים סוער שמוצא קורת עץ ותולה בה את חייו

שמים אפורים

היה זה יום סגריר ואפור
חורף סגר על הכול
עננים כבדים ריחפו להם בשמיים ממעל
וגשם החל לרדת

בתחילה טיפות טיפות לאט לאט
כמו חושש להראות את עוצמתו האמיתית
ואז הלך והתחזק לו לאיטו
עד שהפך לגשם זלעפות חזק
המכה בחלון בעוצמה

בחלון היא עמדה צופה לה
בדמויות הבודדות הרצות
לתפוס מחסה מהגשם הגועש
דמעותיה זולגות על לחייה
כמו טיפות הגשם הזולגות על החלון
גדולות וחמות וגועשות

שבוע עבר אך הכאב רק הלך והתחזק
לוחץ על הלב ולא מרפה
סוחט את מקור דמעותיה
חשבה היא שמצאה אהבת אמת
אך הוא לא חשב כך
והלך לחפש לו אחרת

על שפת הר הרוחות

על שפת הר הרוחות עמדתי.
ולפתע רוח עזה נשבה בי.
נשאה אותי, אל על מעבר לשפת ההר.
ובאחת נטשה אותי.
החלתי צונח, אל עבר התהום החשוכה.
עצמתי עניי, וקיבלתי את מר גורלי.
חיבקתי את החשכה אל תוכי, אל נפשי, אל ליבי.
לפתע אור גדול זרח עלי, מעבר לאשמורות עני .
חדר אל ליבי, אל נפשי, חימם את גופי, הרועד מקור.
שמעתי קול קורא לי, כמו ממרחקים.
אטמתי אוזני, לא רציתי לשמוע.
אך הקול לא הרפה ממני, לא עזבני.
וחומו של האור, הלך וגבר.
מחדיר לתוך נפשי את הרצון, להתעורר לפקוח עניי.
ידיים נעימות אחזו בידי, והחלו מושכות אותי אל על.
החשכה החלה מרפה את אחיזתה בי, כמו לא נותר בה כוח מול האור החזק.
וגופי נעשה קל כמו אויר, פקחתי את עניי וראיתי את פנייך.
חשתי את מגע ידייך, המושך אותי חזרה אלייך.
ושפתי לחשו, תפילת תודה לך יקירתי, על שאת כאן לצידי.