יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

צעקה אילמת

ליבי קורא בשמך
אבל קולו לא נשמע
צעקתו אילמת נזעקת בדממה
את כל כך קרובה
אך עם זאת כל כך רחוקה
כמו מעבר להרי החושך
לא ניתנת להשגה לא ניתנת לנגיעה
מחכה לך שתשמעי את קריאתי
שתאזיני לליבי
יוצאת אלייך נשמתי

יום שני, 9 בנובמבר 2009

בודד בעולם של עיוורים?

משק כנפיים את לבי העיר
בברכת ציפורים על היום שמאיר

פקחתי עניי ופתחתי חלוני ריחות סתוו התדפקו על קירות נפשי
ברחוב למטה כמו עולם אחר אנשים באים הולכים
ואיש אינו עוצר להסתכל

איש לא מתפעל מיופי העולם
איש אינו תוהה מדוע הבוקר הוא קם
כמו רובוטים צועדים בסך בבוקר לשם
ובערב לכאן

עולמם צבוע בצבעים של אפור
עיניהם פקוחות
אך טחו מראות

האם רק עולמי נצבע כל בוקר בצבעים נפלאים
האם בודד אני בעולם של עיוורים
אייך לא יראו ואייך לא ישמעו
הרי לא לזאת פילל האלוהים

ואולי זקוקים הם לנס ועיניהם שוב יראו
ואולי רק סטירה קלה ועיניהם יפקחו
ואולי זקוקים הם למלאך ממרומים
שיבוא ויפתח את ליבותיהם
ישא את עיוורונם מעליהם
ויפתח את נפשם לקבל את השונים

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

משורר התשובה




צלילי שירה נישאים באוויר
והנה עומד הוא בכיכר העיר
קולו צלול ו נעימתו עדינה
מזמר מילים ללא מנגינה

לגופו בלויים אך פניו קורנים
ומעיניו השחורות נורים גיצים
של אש האהבה האמת והתשוקה

קהל רב זורם לכיכר
עומדים הם מולו צמאים לתורתו
והוא מצידו כמו לא חש בהם
כמו ניצב לבדו ונישא על גבי שירתו

מילותיו נוגעות ועיניהם דומעות
מגלה טפח אחר טפח את נשמתו
מערטל הוא את עצמו מכול מלבושיו
פותח בפניהם את סוגרי ליבו
עיניו דומעות ושפתיו רוטטות

שירתו פותחת את ליבם אליו
ופניהם קורנות אל מול פניו
עיניהם דומעות את דמעותיו
ושפתיהם לוחשות את מילותיו

זהו משורר התשובה






יום רביעי, 17 ביוני 2009

היום אותו לא אשכח


את היום בו פגשתיך לראשונה לא אשכח
זה היה ביום קיץ רותח
טיילתי בפארק עם כלבי
ואת רצת ועברת על פני הרוח בידרה את שיערך הפזור
ואני חשתי בזרם חשמלי שעבר מגופך אלי
פעימות ליבי הואצו הבטתי אחרייך וראיתי אותך מתרחקת
וידעתי שיום יבוא ואת ואני נהיה ביחד
ומאז אותו יום ובמשך שבועות רבים יצאתי לפארק עם כלבי באותה שעה בתקווה שאראך שוב
אך כול יום שעבר היה אכזבה מחודשת ניסיתי להגיע לפארק בשעות מוקדמות יותר ולחכות לך עד שתופיעי אבל את נעלמת כאילו בלעה אותך האדמה
היה זה יום גשום וסוער שהתאים מאוד למצב רוחי
בהפוגה ביין הגשמים החלטתי לצאת ולטייל כש בליבי תקווה קלושה שכמעט אבדה לה
שאולי אמצא אותך היום טיילתי ביין העצים בפארק כש לפתע הוארו השמים בברק ורעם עצום נשמע
ארובות השמיים נפתחו וגשם עז ניתך ארצה תוך דקות הייתי סחוט ורטוב עד לשד עצמותי
פניתי לחזור לביתי ואז ראיתי אותך רצה ביין השלוליות כש לגופך מכנס קצר וחולצת מיזע
שיערך הרטוב נדבק לפנייך ואת הסטת אותו עם ידך וענינו נפגשו עצרת לידי ועמדנו לנו כך מביטים אחד בשני כש הגשם נופל על ראשינו אחזתי בידך וחשתי כאילו אנו מכירים כבר שנים ורגע זה נכתב במיוחד עבורינו כבר בימי בראשית הלכנו לעבר ביתי ולא החלפנו מילה בדרך
לא היה צורך במילים המגע אמר הכול נכנסנו בדלת ופשטנו בגדינו בשתיקה אחזנו אחד ב השנייה כמו טובע בים סוער שמוצא קורת עץ ותולה בה את חייו

יום שבת, 13 ביוני 2009

שמים אפורים



היה זה יום סגריר ואפור
חורף סגר על הכול
עננים כבדים ריחפו להם בשמיים ממעל
וגשם החל לרדת

בתחילה טיפות טיפות לאט לאט
כמו חושש להראות את עוצמתו האמיתית
ואז הלך והתחזק לו לאיטו
עד שהפך לגשם זלעפות חזק
המכה בחלון בעוצמה

בחלון היא עמדה צופה לה
בדמויות הבודדות הרצות
לתפוס מחסה מהגשם הגועש
דמעותיה זולגות על לחייה
כמו טיפות הגשם הזולגות על החלון
גדולות וחמות וגועשות

שבוע עבר אך הכאב רק הלך והתחזק
לוחץ על הלב ולא מרפה
סוחט את מקור דמעותיה
חשבה היא שמצאה אהבת אמת
אך הוא לא חשב כך
והלך לחפש לו אחרת



יום ראשון, 7 ביוני 2009

על שפת הר הרוחות


על שפת הר הרוחות עמדתי.
ולפתע רוח עזה נשבה בי.
נשאה אותי, אל על מעבר לשפת ההר.
ובאחת נטשה אותי.
החלתי צונח, אל עבר התהום החשוכה.
עצמתי עניי, וקיבלתי את מר גורלי.
חיבקתי את החשכה אל תוכי, אל נפשי, אל ליבי.
לפתע אור גדול זרח עלי, מעבר לאשמורות עני .
חדר אל ליבי, אל נפשי, חימם את גופי, הרועד מקור.
שמעתי קול קורא לי, כמו ממרחקים.
אטמתי אוזני, לא רציתי לשמוע.
אך הקול לא הרפה ממני, לא עזבני.
וחומו של האור, הלך וגבר.
מחדיר לתוך נפשי את הרצון, להתעורר לפקוח עניי.
ידיים נעימות אחזו בידי, והחלו מושכות אותי אל על.
החשכה החלה מרפה את אחיזתה בי, כמו לא נותר בה כוח מול האור החזק.
וגופי נעשה קל כמו אויר, פקחתי את עניי וראיתי את פנייך.
חשתי את מגע ידייך, המושך אותי חזרה אלייך.
ושפתי לחשו, תפילת תודה לך יקירתי, על שאת כאן לצידי.

יום שלישי, 26 במאי 2009

שיר הוא כמו נשמה




שיר הוא כמו תפילה
היוצא מלב כואב ומנפש דאובה
הוא עולה למרומי מרומים ומשטח עצמו ליפני כיסא הרחמים

שיר הוא כמו נשימה
לפעמים חמה ומתוקה
ולעיתים צורבת וקרה

שיר הוא כמו אהבה
לפעמים רוקדת וממלאת את הלב בשמחה
ולעיתים צובטת ומכאיבה

לכתוב שיר זה כמו לידה
הוא נכתב מלב כואב ומנפש חפצה
בדרכו גורם לייסורי לידה
אך בצאתו לאוויר הוא הופך למתנה גדולה

שיר שלך הוא כמו תינוק
שיוצא לאוויר העולם
וצועד את צעדיו הראשונים מול עינך
וליבך מתמלא אושר וגאווה
על זאת היצירה